פרק ג'

אומד מעשה הרוצח

המדרש (ספרי במדבר פרשת מסעי פיסקה קס) עוסק בהרחבה בפסוקים המתארים את הרוצח במזיד ובייחוד בהדגשה שמדגישה התורה את כלי הרצח. מהביטוי "אשר ימות בה" אשר חוזר על עצמו בין במכה חבירו למוות על ידי כלי אבן ובין במכה חברו בכלי עץ, לומד הספרי שיש צורך לאמוד שאכן בכלי בו השתמש הרוצח היה די בכדי להרוג את הנרצח.

אמנם, העובדה שהכלי בו בוצע הרצח צריך להיות מסוגל להרוג אין בה די, אלא צריך שהמקום בו הכה הרוצח יהיה בו בכדי להרוג. דבר זה לומד המדרש מהנאמר בספר דברים (יט יא): "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ...", ממנו משמע שהרוצח במזיד הוא כזה שמכוון את מקום המכה בכדי להרוג.

עוד נשנית משנה בנושא זה (סנהדרין עח:)-

נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא- פטור.

נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו, והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת- פטור.

נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת- פטור.

נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת- פטור.

נתכון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת- פטור.

אבל,

נתכוון להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת- חייב.

נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת- חייב

ממשנה זו נמצאנו למדים, ראשית כל, שיש לאמוד לא רק את מקום הפגיעה, אם ראוי הוא להמית או לא, אלא גם את הנפגע, אם ראוי הוא למות ממכה כעין זו שקיבל. ואינו דומה קטן לגדול.

שנית, מלמדת אותנו המשנה, שבכדי שיהיה הרוצח חייב מיתה בבית דין, חייבים להתקיים כמה תנאים- ראשית, צריך שאכן יתכוון הרוצח מלכתחילה להרוג אדם בישראל. שנית, יש צורך שבין המעשה שנתכוון לו, ובין המעשה שעשה בפועל די בהם בכדי להרוג. אכן, אם שניהם, גם המעשה אליו התכוון, וגם המעשה אותו ביצע בפועל, די בהם בכדי להרוג, חייב הרוצח, אף אם בפועל לא נעשה בדיוק המעשה לו התכוון.

לגבי השיעור הממית בכלי ברזל, לומד הספרי מכך שלגבי כלי ברזל לא נאמר "יד", שלכלי ברזל אין שיעור, אלא אפילו כלשהו ממית. בגמרא (סנהדרין עו:) מובא גם כן דין זה, ושם הגמרא מדגישה שמדובר דווקא במכשיר ברזל חד, אך בכלי ברזל קהה, לא בכל שיעור יש בו בכדי להרוג.

המעכב את חבירו במקום סכנה, ומת

במשנה (סנהדרין עו:):

...כבש עליו לתוך המים או לתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת- חייב.

דחפו לתוך המים או לתוך האור, ויכול לעלות משם ומת- פטור.

כלומר, אפילו אם לא ההורג הוא שהכניסו לנהרג לתוך האש או המים, כיוון שהוא מונע ממנו מלצאת משם ומת- חייב.

במקביל, הספרי (שם) לומד מתוך הצד השווה של כלי העץ, האבן והברזל המוזכרים בפסוק (עי' בפסוקים שבתחילת הפרק), שלא תמיד יתחייב הרוצח-

...הצד השוה שבשלשתם שהוא מחמת הממיתים והמית [הרי הוא חייב אף כל שהוא מחמת הממיתין והמית] הרי זה חייב

יצא את שדחפו לתוך המים או לתוך האור [ושיסה בו את הכלב] ושיסה בו את הנחש שדינו מסור לשמים

סביר לפרש שהספרי והמשנה אמרו דבר אחד, ומדובר בספרי במקום בו יכול הנהרג לעלות, ולא עלה. לפיכך, הרי שהספרי נותן טעם לדין המשנה- יש צורך שגורם המוות הישיר והבלעדי יהיה מעשהו של ההורג ("מחמת הממיתים"). לכן, כאשר הנחש, הכלב, או העובדה שיכול היה הנהרג לעלות ולא עלה הם גורמי הנזק, פטור ההורג ממיתת בי"ד.

בגמרא (עו:) מביא שמואל טעם מדוע הכובש על חבירו, ומונע ממנו לעלות מהמים, נחשב כעושה מעשה ישיר, למרות שמבחינה פיזית הרי אינו מבצע תנועה, וזאת מהנאמר בפסוק: "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה" (במדבר לה כא). (רש"י מסביר שלומדים מהייתור "או"^[41]).

הראשונים חלקו בשאלה מהו גדר הכובש את חבירו לתוך המים או האש, בו מחייבת המשנה.

מלשון רש"י משמע, שמדובר באדם המחזיק בחבירו, ואוחזו כך שאינו יכול לצאת.

לעומת זאת, המאירי על משנתנו כותב, שהוא הדין אם לא נגע בו, ורק מנע ממנו לצאת בדרך אחרת, כגון שעמד על המקום ממנו צריך לצאת וכיוצא בכך.

הכופת את חבירו במקום סכנה- ההבדל בין סכנה מיידית לבין סכנה שתבוא לאחר זמן

בהמשך לדברי המשנה על הכובש את חבירו ומונעו מלצאת מהמים, מובאים בגמרא (עז.) שלושה דינים שנאמרו בשם רבא, בעניין הכופת את חברו ומניחו במקום סכנה כך שאינו יכול לברוח, ומת:

"כפתו ומת ברעב פטור".

"כפתו בחמה ומת בצינה ומת חייב, סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור".

"אמר רבא כפתו לפני ארי פטור לפני יתושין חייב.

רב אשי אמר אפילו לפני יתושין נמי פטור הני אזלי והני אתו"

ככלל, על פי רבא, כאשר כפת אדם את חבירו במקום בו הגורם הממית נמצא כרגע, חייב הכופת ונהרג עליו בבית דין, כיוון שמעשה הכפיתה מתחיל להרוג מיד ונחשב כמעשה הריגה. לעומת זאת, אם הגורם הממית אינו קיים שם ברגע זה, אלא יגיע לשם כעבור זמן מה, כגון מקום בו תהיה חמה או צינה לאחר זמן מה, פטור הכופת ממיתת בית דין.

על פי עיקרון זה מסביר היד רמ"ה, שהכופת את חבירו לפני ארי פטור משום שאין זה דומה להבאת הגורם הממית בידיים^[42]. בתור אפשרות נוספת הוא מסביר, שבעוד שיתושים בוודאי יזיקו, האריה לא יזיק אם אינו רעב.

לעומתו, רש"י מפרש, שפטורו של הכופת את חבירו לפני ארי אינו מהטעמים הנ"ל, אלא מתוך כך שאף אם לא היה כפות לא היה יכול להינצל מהארי.

עוד מובאת בגמרא מחלוקת אמוראים-

כפה עליו גיגית ופרע עליו מעזיבה רבא ורבי זירא חד אמר חייב וחד אמר פטור

כלומר, מדובר במקרה בו ההורג כפה על הנהרג כלי גדול, ומת הנהרג (כנראה מחוסר חמצן), או שהיה הנהרג בבית, והסיר ההורג את ציפוי התקרה שמעליו, והנהרג מת מקור^[43] וכדומה. הגמרא מגיעה למסקנה, שרבא הוא שפוטר וזאת על פי על פי העיקרון שהביא קודם לכן, כלומר, כיוון שהגורם הממית לא היה במלואו ברגע המעשה של ההורג, פטור הוא ממיתה.

התוספות (ד"ה "סוף חמה") מקשים על העיקרון של רבא (המחלק בין דבר ממית שהוא כבר בנמצא, לבין דבר הממית שסופו לבוא אך עדיין אינו נוכח), שהרי כל סכנה שעוד אינה כאן אך היא קרבה ובאה דומה היא לאש, שאדם מדליקה במקום אחד, והיא מתקדמת מאליה, ובאש מוכיחים התוספות, שאין הבדל בין המצית לבין המקרב את החפץ הניזוק לאש. בנוסף טוענים התוספות שלפי הנפסק להלכה שהדלקת האש כמוה כיריית חץ ונזק האש נחשב נזק ישיר ("אישו משום חיציו"^[44]), הרי שהמדליק אש בריחוק מקום ועברה והמיתה, חייב מיתה כיורה חץ בחבירו. לכן מבארים התוספות, שדווקא אם כפתו במקום בו סוף חמה לבוא פטור, אך אם כפתו ואז הניחו במקום שסוף חמה לבוא, הרי שההבאה היא כקירוב לאש, וחייב.

עוד מקרים בהם ברגע גרימת המוות, היה הנהרג יכול להציל את עצמו

במשנה (סנהדרין עו:) נתבאר, כאמור, שאם זרק האחד את חבירו למים, ויכול היה לעלות מהמים ולא עלה ומת, פטור המשליכו.

רבא מוסיף עוד כמה מקרים בהם קיים אותו הגיון-

דחף את חבירו לבור, והיה סולם בבור, ואדם אחר נטל את הסולם, ומת זה שבבור, פטור הדוחף, שכן בשעה שדחף יכול היה הנדחף לעלות מן הבור. במקביל, הנוטל את הסולם גם הוא פטור, כיוון שלא הרג ישירות, אלא בגרמא. הגמרא מחדשת שאפילו אם הזורק עצמו הוא שנטל את הסולם, הרי שהוא פטור.

ירה חץ בחבירו בעוד שחבירו מוגן במגן, ובא אדם אחר ולקח את המגן, גם כאן פטורים^[45] שניהם^[46].

כנ"ל, כאשר ירה חץ בחבירו, והיתה תרופה ביד חבירו שמרפאת בוודאות^[47], ובא אחר ופיזר את התרופה מידו.

בהקשר לדין האחרון מחדש ר' אשי, שאפילו אם התרופה זמינה לקנייה בשוק, פטור היורה, שכן אין מעשהו מביא למיתה אם ישתמש הנפגע בתרופה הזמינה לו. ר' אשי גם מחווה את דעתו באשר למקרה בו לא היתה התרופה זמינה בשעה שירה בו חץ, אך בהמשך היתה זמינה^[48], ולא רצה הנהרג ליטלה, ומת. גם במקרה זה פוסק ר' אשי שפטור היורה.

הרמב"ם פוסק את שני הדינים הראשונים להלכה, ומוסיף שאמנם אינם חייבים מיתה בבית דין, אך חייבים מיתה בידי שמים. כך מוסיף הרמב"ם גם לגבי הרוצחים בעקיפין שבשתי ההלכות הקודמות. מקורו של הרמב"ם בדברי במדרש רבה שהובאו לעיל (עמוד איסורו של המאבד עצמו לדעת23) המחייבים מיתה בידי שמים את המוסר חבירו למיתה בידי חיה.

היחס בין גרימת נזק עקיפה לבין גרימת מוות עקיפה במזיד

המקרים האחרונים שעסקנו בהם לעיל בהלכות י-יא, עניינם הוא דין הרוצח כאשר מעשה ההרג לא נעשה ישירות, אלא ע"י כפיתה במקום סכנה, נטילת מגן וכדומה. נושא זה של מעשים שאינם ישירים נידון גם בהקשר של דיני הנזיקין תחת הכותרת של גרמא וגרמי (עי' בדברינו על הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ז שהארכנו יותר שם). לפי רוב הראשונים, גרמי הוא נזק עליו חייבים כעל נזק ישיר, ולעומתו על גרמא פטורים. ניתן לחלק את שיטות הראשונים בהסבר ההבדל בין גרמא לגרמי לשתי קבוצות. לפי האחת, בעיקרון, על כל מעשה שאינו ישיר, פטור המזיק, ואין שום הבדל עקרוני בין גרמא לגרמי, ורק חכמים הם תקנו שיהיה המזיק חייב בתנאים מסויימים, ובמקרים מסויימים, לפי הצורך. לפי הדרך השניה, נזק על ידי גרמי שקול למעשה לנזק ישיר, וחייבים עליו מהתורה.

לפי השיטה הראשונה, אין הכרח לומר שחיוב בדיני הריגה דורש ישירוּת גבוהה יותר מאשר בדיני נזיקין. בכל מקום, כאשר לא עשה המזיק/רוצח את מעשהו בגוף החפץ הניזוק/נרצח, הרי שמדאורייתא פטור הוא מתשלומים/מיתה. כך למשל, בסוגיית הנוטל כרים וכסתות מתחת כד נופל, פטרו ראשונים רבים את הנוטל כיוון שלא עשה מעשה בכד עצמו. לפיהם ברור מכל שכן מדוע במקרים המקבילים בדיני הרוצח (נטילת מגן מלפני אדם כך שחץ יפגע בו, נטילת סולם כך שהנופל לא יוכל לעלות בו או כפיתה של אדם במקום סכנה) אין בית הדין הורגים את הרוצח.

לעומת זאת, לפי שיטת הסוברים שמעשה המוגדר כגרמי נחשב כמעשה ישיר, יש לעמוד על ההבדל שקיים בין דיני הנזיקין לבין דיני הרוצח. בעוד שבראשונים מעשה של גרמי מחייב כמעשה ישיר ממש, בשני אנו דורשים ישירות מיוחדת במעשה הנזק. הקריטריונים הרגילים המוצעים בראשונים להגדרת גרמי (כגון הכרחיות התוצאה, היעדר תלות בגורם אחר ועוד), אין בהם די לחיוב מיתה בבית דין על רצח על ידי מעשה שלא נעשה בגוף הנהרג.

אכן, המאירי (סנהדרין עז: ד"ה "דחפו") עומד על נקודה זו וכותב שגם על מעשים שבנזיקין מוגדרים כגרמי, ומחייבים עליהם, בהריגה אין בהם בכדי לחייב את ההורג מיתה. כדוגמה הוא מקביל את דין המסלק כרים וכסתות מתחת לכלי הנופל, שחייב בנזקו לפי ראשונים רבים, לדין המסלק סולם מבור או המסיט מגן בכדי שחץ יפגע בחבירו, שבשני אלה, כמבואר לעיל, אין ההורג מחוייב מיתה בבית דין.

לעומתו מסביר רש"י בכמה מקומות בסוגייתנו^[49], שטעם הפטור במעשה רצח בלתי ישיר הוא שמדובר בגרמא^[50], ומשמע שבכדי לחייב מיתה את הרוצח די לנו שמעשיו לא יהיו בחזקת גרמא, ואין כאן דרישה נוספת. מה שחייב עליו מהתורה בנזיקין, יהיה חייב עליו מהתורה גם ברצח. נמצא, שלפי שיטה זו, כל המקרים המיוחדים של רצח בעקיפין הנידונים בסוגייתנו אינם חושפים תכונה מיוחדת של הלכות רוצח, וכולם יכולים, עקרונית, להיאמר גם בהלכות נזיקין.

הזורק אבן בכותל וחזרה לאחוריה

בגמרא (סנהדרין עז:) מובא עוד דין בשם רבא-

"זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב."

כתמיכה לדבריו מצוטטות שתי ברייתות-

"כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, במזיד- נהרגין, בשוגג- גולין"

"כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו, תוך ארבע אמות- פטור, חוץ לארבע אמות- חייב"

כלומר, בכדי להתחייב צריך שהנפגע יפגע מהכדור בתוך ארבע אמות מהכותל, ושיהיה הדבר במזיד.

הגמרא מבארת שטעם ההבדל בין תוך ארבע אמות לחוץ מארבע אמות הוא משום שסתם המשחקים בכדור, מתכוונים בהטלתו לקיר שילך למרחוק בחזרתו.

הראשונים חלקו בהבנת דין חוץ/תוך ארבע אמות, ובהבנת טעמו. וניתן לחלק את דעותיהם לשתי קבוצות-

ראשונים שפירשו שההבדל בין שהרגה בתוך ד' אמות לבין חוץ לד' אמות נובע מדרישה שמעשהו של ההורג בפועל יבטא את המחשבה שחשב לעשות-

רש"י בפירושו הראשון מסביר, שהחילוק בין בתוך ארבע אמות לבין מחוץ לארבע אמות אמור ברוצח בשוגג. בהתאמה, החיוב והפטור אמורים לגבי גלות. רש"י מתבסס על הדין הנפסק בבבא קמא (כו:), לפיו המתכוון לזרוק 2 אמות וזרק 4 והרג פטור מגלות (ומניח שבכל מקום בו לא נעשתה מחשבת הזורק הדין כך). לפיכך, אם הכדור שבסוגייתנו, שחזר מהקיר, הרג בקירוב ארבע אמות לקיר, פטור הזורקו, כיוון שהוא נתכוון שהכדור יפגע בריחוק מקום. לעומת זאת, אם הכדור פגע בריחוק מקום, כיוון שנעשית מחשבתו של הזורק, הרי הוא חייב גלות. כהסבר זה ביארו גם התוספות.

בפירושו השני מסביר רש"י שמדובר ברוצח במזיד, שהתרו בו לפני זריקת הכדור, ואמרו לו שהוא עלול לפגוע ולהרוג כי יש אנשים באיזור, והוא בכל זאת זרק. כיוון שדרך זורקי כדור לזרוק כך שיחזור מהכותל דרך רבה, הרי שאם הרג בריחוק מהקיר, חזקה שנעשה מה שהתכוון לעשות והרי הוא חייב מיתה. לעומת זאת, אם פגע בקרבת הקיר, אין דינו כמזיד גמור, כיוון שלא נעשתה מחשבתו, והרי הוא פטור ממיתה.

ראשונים אחרים פירשו שהחילוק תוך/חוץ לד' אמות, כמו גם עצם המקרה של הזורק בקיר וחזרה, נובע מהשאלה מתי נחשב החפץ החוזר מהקיר כנע מכוחו של הזורק, כפי שיתבאר להלן.

כפי שראינו בהלכות הקודמות, בחיוב רוצח במזיד, תנאי הוא שהנהרג יהרג מכוחו הישיר של ההורג. לכן בא רבא ומחדש, שגם חפץ החוזר מקיר, נחשב ככוחו של הזורק.

המאירי מסביר, שכאשר אבן המושלכת על הקיר חוזרת ממנו בעוצמה, ופוגעת בריחוק מקום, הרי זהו באופן מובהק כוחו של הזורק. לעומת זאת, כאשר האבן פוגעת בקירוב מקום, אין בה את כוחו של הזורק, מכיוון שכל אבן הנוגעת בקיר עלולה להינתז ממנו למרחק קטן.

גם מלשון הרמב"ם, הפוסק כדברי רבא וכברייתות, משמע שהוא מסביר שהחידוש בדין האבן החוזרת מהקיר הוא שמדובר בכוחו של הזורק.

זרק אבן למעלה וחזרה והרגה

בגמרא (עז:) מובאים דברי רב פפא:

אמר רב פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב

הגמרא מניחה שחייב משום שהאבן נחשבת ככוחו של הזורק. אמנם, הנחה זו יוצרת בעיה שהרי הזורק זרק את האבן כלפי מעלה, ואילו האבן פגעה כאשר נעה כלפי מטה. הגמרא מסיימת ומסבירה שבכל זאת חייב הזורק משום ש"כח כחוש הוא".

רש"י מסביר ש"כח כחוש" הכוונה לכך שעדיין האבן נעה לצדדים מכוחו של הזורק, ולכן נחשבת היא כפוגעת מכוחו והרי הוא חייב מיתה. אמנם, אם זרק את האבן ישירות למעלה, וירדה ופגעה באדם (כגון שהלך הזורק ובא אדם אחר), משמע מרש"י שפטור ממיתה, משום שאין כאן כוחו כלל. מלשון הרמב"ם משמע שאף הוא מחייב רק אם הלכה האבן לצדדים^[51].

הרמ"ה מסכים לפירושו של רש"י, ומדגיש, ששונה דין הזורק אבן ישירות למעלה וחזרה ונפלה והרגה, מדין העוזב אבן למעלה ונפלה למטה והרגה. במקרה הראשון, על פי סוגייתנו, פטור המשליך, כיוון שכלה כוחו והאבן נופלת מכח המשיכה, אמנם במקרה של עזיבת אבן בגובה, חייב העוזב, כי האבן נחשבת כחיציו שלו. הרמ"ה מסביר שדומה הדבר לדין המציף על חבירו זרם מים (עיין בנושא הבא).

המציף מים על חבירו

בגמרא (עז:) מובא עוד בשם ר' פפא, שהכופת את חבירו ומסיט לכיוונו זרם מים ומת, חייב, שכן למרות שהמים זרמו מכח הכבידה, בכל זאת נחשבים הם ככוחו, והרי הם כחיציו.

עם זאת, מחלקת הגמרא ואומרת, שההורג חייב מיתה דווקא אם הרגו המים את הנהרג "בכח ראשון" אך אם הרגוהו "בכח שני" מדובר בגרמא ופטור.

הראשונים נחלקו בהבנת המציאות של "כח ראשון" לעומת "כח שני"-

רש"י והמאירי מפרשים, שב"כח ראשון", מיד עם הסרת המחסום מהמים ותחילת זרימתם, נפגע הנהרג, כגון שהיה קרוב מאד למקום בו היו המים טרם שוחררו לזרום לכיוונו. לעומת זאת "כח שני" הוא כגון שעבר זמן משמעותי בין מעשה שחרור זרם המים לבין פגיעתם בנהרג, ובלשונו של רש"י- "לא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם...".

הרמ"ה מביא פירוש זה, וחולק עליו. לדבריו, גם אם פגעו המים בנהרג כעבור זמן ממעשה ההורג, עדיין חיציו שלו הם נחשבים, שהרי גם חיצים ממש, אפילו אם נורים הם ממרחק, נחשבים ככוחו של ההורג.

לכן מפרש הרמ"ה אחרת, ומציע שני פירושים, שלדבריו שניהם נכונים להלכה. לפי פירושו הראשון, "כח ראשון" הוא כוחם של המים שהשתחררו מיד עם פתיחת המחסום. מים אלה, אפילו אם עברו דרך רבה עד שפגעו בנהרג, נחשבים חיציו של ההורג. לעומת זאת, המים הבאים אחריהם ("כח שני") כבר אינם תוצאה מיידית של מעשהו של ההורג, ואם דווקא הם שגרמו למוות, פטור ההורג. לפי פירושו השני, "כח ראשון" הוא כאשר הלכו המים בלי עיכוב ומבלי להיעצר באף מכשול בדרך, מה שאין כן כאשר נעצרו בדרך והתעכבו עד שהמשיכו והגיעו לנהרג.

מלשון הרמב"ם "והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו", נראה לדייק שהוא סובר כאחד מפירושי רמ"ה.